ד”ר מיכל בת-אור

מיכל בת אור

טיפ למרצים מתחילים או מרצים בכלל ליצירת קשר יותר משמעותי עם סטודנטים

חשוב לי להיות מחוברת לחומר שאני מלמדת. וזה אומר שלפעמים אני מחליפה קורסים. זה דורש הרבה עבודה… אבל כשאני בונה קורס חדש שקשור למקום שהלב שלי נמצא, הסטודנטיות מרגישות שהן שותפות לחשיבה החדשה. נוצרת חוויה של למידה שיתופית, יותר הדדית. גם אני לומדת מהן.

למשל בטיפול באמנות בקהילה, לפעמים סטודנטיות באו עם חוויות לא פשוטות. חוויות של כישלון ובזכות זה יכולנו לדבר על זה בכיתה וללמוד את זה bottom-up. וזאת חווית למידה הרבה יותר “רטובה”. אני גם משתפת אותן בחוויות שלי. ואני מביאה את זה לתוך הכיתה אני חושבת שזה נותן את ההרשאה את הרשות שלהן לעסוק בחוויות האישיות שלהן, ולהיות יותר מודעות למה מפעיל אותנו. מה משפיע עלינו בעשייה הטיפולית.

 

מה את אוהבת בהוראה?

אם אני ארד לעומק כשהייתי ילדה מאוד אהבתי את בית הספר וללמוד. הרגשתי שזה מרחב בטוח לחקירה וחשיבה. מהמקום הזה אני מנסה לייצר בכיתה, בחדר חוויה של מקום בטוח. זו זכות שאני עוסקת בהוראה. שבאמת אני יכולה להיות עם סטודנטיות שנמצאות באיזשהי דרך התפתחותית מקצועית ואני יכולה להיות איתן בתהליך הזה, במסע הזה וללוות אותן, לטפח, ולהזין. אני מרגישה באמת בת מזל שזה מה שאני עושה. בהוראה יש הרבה חלקים לא פשוטים: התנגדות, חוסר סבלנות. אני רואה בזה חומר לעבודה. לא נבהלת כבר כמו בתחילת הדרך. זו הזדמנות להיות במקומות הללו ולראות איך לומדים מהם.

 

האם לדעתך את מצליחה להישאר רלוונטית?

אני מקווה. חושבת שכן. אני מנחה הרבה תזות ודוקטורטים. מעצם זה אני קוראת הרבה. אז יש רלוונטיות לחומר. גם כשיצרתי את הקורס של טיפול קהילתי באמנות, למעשה הבאתי משהו חדשני יחסית. אני גם מטפלת אז אני מחוברת לגילאים שונים. וגם החיבור לסטודנטיות. זה דור שלם שאני זוכה להכיר מקרוב, לראות את החשיבה, את התחושה… גם ללמוד מהן.

 

מבחן או עבודה?

חד משמעית עבודה. בגלל ההכרח לבחון את הסטודנטיות, במבחן הגמר עליהן להכין מראש וינייטה טיפולית וככה יצרנו שילוב בין עבודה למבחן. הן אפילו צריכות לעשות ״תגובה ביצירה״ תוך כדי המבחן.

 

מרצה שהשאיר בך חותם

זה קשה לבחור… הרבה הותירו בי חותם. עולה בי פרופ’ גבי סולומון ז״ל הוא השתמש המון במטאפורות שמאוד מאוד עוררו חשיבה. אני זוכרת שיום אחד הוא נכנס לכיתה והיינו מעטים והוא אמר “מה זה. זה נראה כמו השיניים של הנכד שלי. יש יותר חסר מיש…”היכולת שלו להתבונן בחיוך והומור בחוויות פחות נעימות, מאוד הרשימה אותי.

 

אם לא היית מרצה?

הייתי כנראה משלבת בין טיפול באמנות ויצירה. לצד עבודה קלינית, הייתי מציירת, כותבת ומאיירת ספרי ילדים. הייתי כותבת את ספר ההמשך ל״חברות מגבעת הסלמנדרות״ שעוסק בחברות בין הילדות איבתיסאם ויעלה.