ד”ר כרמית-נעה שפיגלמן

מראיינת: פרופ’ ענת גסר-אדלסבורג

טיפ למרצים מתחילים?

הטיפ שלי הוא להיות UP TO DATE – להביא הרבה דוגמאות חיות מהשטח, וכל הזמן לשתף את הסטודנטים בתהליך הלמידה, שגם הם יביאו דוגמאות מחייהם האישיים ומניסיונם המקצועי. זה יוצר בקורסים שיח פורה. אני מביאה גם הרבה סרטים עדכנייםבתחום של לימודי מוגבלות ואנחנו מנתחים את הסרטים לאור תיאוריות ומודלים. כאישה עם מוגבלות פיזית גם למדתי עם השנים להיפתח ולהיחשף, במינון שמתאים לי כמובן. בתחילת הדרך יותר דיברתי על אנשים עם מוגבלות כ”הם” אבל כיום אני מביאה יותר דוגמאות מהעולם האישי שלי. אני מרגישה שזה יוצר קירבה ייחודית עם הסטודנטים. זה גם מתכתב עם הסלוגן של תנועות מאבק של אנשים עם מוגבלות ברחבי העולם – Nothing about us without us. מעבר לזה, החשיפה שלי מעודדת חשיפה שלהם. חלק מן הסטודנטים מתמודדים בעצמם עם בעיות בריאות גופניות או נפשיות, שחלקן שקופות, וכיף לראות את השינוי בהם לאורך הקורסים מבחינת פתיחות, חשיפה, רפלקציה ולמידה. מעל לכל, אני חושבת שהחיבור הרגשי של הסטודנטים לחומר הנלמד הוא מרכיב חשוב להצלחה, חיבור רגשי באמצעות דוגמאות מהמדיה וניתוח מקרים אישיים או מקרים מהעולם המקצועי.

מה את אוהבת בהוראה?

אני מאוד מתחברת לאינטראקציה עם הסטודנטים, להפריה הדו כיוונית. לא רק הם לומדים ממני אלא גם אני מהם. השיח גורם לנו לחשוב יצירתית, איך לקדם שינוי עמדות כלפי אנשים עם מוגבלות, איך לעודד מיזמים קהילתיים. לימודי מוגבלות זו חשיבה ביקורתית על יחסי אדם סביבה. הרבה פעמים זה גורם להם להרהר ולערער אני אוהבת לראות את ההתפתחות של הסטודנטים, בעיקר הניצוץ שיש להם בעיניים. פתאום הם מיישמים מה שאנחנו לומדים או משנים את נקודת מבטם על דברים. כלומר התכנים שלומדים בקורסים הופכים להיות חלק מהם וחלק מהמחשבה שלהם.

איך את שומרת על רלוונטיות?

אני מנסה להיות מאוד רלוונטית. האקטיביזם בקהילה מסייע לי להיות רלוונטית ומחבר בין העולם האקדמי מחקרי לשטח. אם זה שאני מתנדבת בנגישות ישראל צפון, בקהילה נגישה בקריית ביאליק, חברה בוועדות שונות בכנסת ובנציבות שיוויון זכויות. אני מביאה את השיח הציבורי לדיונים בכיתה וגם הסטודנטים עושים את אותו הדבר – מביאים חדשות, מקרים לניתוח.

מבחן או עבודה?

עבודה. בעבודה יש הזדמנות לאינטגרציה בין מה שלמדנו לבין השטח. הזדמנות ליישם חשיבה ביקורתית, רפלקציה על התהליך. אמנם עבודה מעמיסה יותר על המרצה מבחינת ההערכה, אבל התרומה לדעתי לסטודנטים הרבה יותר גדולה. למשל כשהם מראיינים אדם עם מוגבלות כחלק מהעבודה, הם מעידים שהתהליך לכשעצמו מאוד מעשיר ועוזר לחבר בין התיאוריה למציאות.

מרצה שהותיר בך חותם?

למדתי תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת חיפה וד”ר מרגוט ליפמן ז”ל לימדה על הוראת השואה. היא הייתה אישה מדהימה, יצרה קשר מיוחד עם הסטודנטים,הייתה אותנטית, שיתפה בחוויות עבר שלה כניצולת שואה. יחד עם זאת, היה לה חשוב לשמור על רמה אקדמית גבוהה, לקשר בין השיתוף בזיכרונות לחומר המדעי. ממנה הבנתי את חשיבות החיבור הרגשי לנושא. לפעמים סטודנטים אומרים שהדרישות שלי בקורסים גבוהות אבל בסוף הקורסים הם אומרים שנהנו ולמדו הרבה מהתהליך, וזה מבחינתי אומר הכל.

אם לא היית מרצה?

סביר להניח שהייתי מתפתחת בכיוון של אמנות – מוזיקה, שירה, תיאטרון. בילדות לא היו פעילות פנאי נגישות לילדים עם מוגבלות, למשל חוג שירה דרש גם יכולת לרקוד וזה לא היה נגיש לי. היום יש התקדמות בנושא, יש חוק ותקנות שמחייבים הנגשה גם של פעילויות פנאי. אם כי, עדיין צריך

לעשות הרבה יותר. היום יש לי זמן לממש את האהבה שלי למוזיקה בלהקה “שווים בקול” – להקה משולבת של זמרים עם וללא מוגבלות בקרית ביאליק. מקווה שבעתיד יהיה לי זמן גם לפתח את כישורי המשחק שלי, שלדעתי מאוד יתרמו גם להוראה